הזרקת גלוקוז היפר-אוסמולרי לטיפול במחלת Osgood Schlatter
במחקר שכלל 54 ספורטאים צעירים נמצא כי הזרקה מקומית של תמיסת דקסטרוז 12.5% בשילוב עם לידוקאין יעילה יותר מטיפול רגיל או מהזרקת לידוקאין בלבד
מחלת Osgood-Schlatterי(OSD) מתוארת באופן מסורתי כדלקת באפופיזה של ה-tibial tubrcle בשל עומס מתמשך על מרכז ההסתיידות המשני ב-tibial tuberosity. במחקרים שבוצעו לאחרונה תוך שימוש באמצעי הדמיה כגון אולטרה-סאונד ו-MRI נמצא כי חלק משמעותי מהמחלה הוא פגיעה ב-patellar tendon.
הזרקה של תמיסת דקסטרוז בריכוזים של 10%–25% הובילה לשיפור בפגיעות גידים ומפרקים רבות, כגון Achilles tendinitis, finger osteoarthritis lateral epicondilitis ועוד.
ההסבר הניתן לרוב למטופלים הסובלים מ-OSD ולהוריהם הוא שמדובר בתהליך אשר חולף מעצמו. המנגנון הגורם לחלוף המחלה הוא סגירה של ה-tibial growth plate, אך משך המחלה עד אז עשוי להיות משמעותי. הטיפול המומלץ הוא מנוחה, קירור, שינוי בפעילות הגופנית ותרגילי שיקום. הסימפטומים מתגברים ונחלשים לסירוגין במשך הזמן. כמה מחקרים הדגימו סימפטומים ממושכים המשפיעים על היכולת לעסוק בספורט לאורך זמן (עד 9 שנים מהאבחנה). כמו כן נמצא במחקרים שונים כי 9%–12% מהמטופלים הסובלים מ-OSD מנותחים עקב המחלה.
במחקר זה, שבוצע בארגנטינה, טיפלו ב-65 ברכיים של 54 ספורטאים צעירים (בני 10–17, גיל ממוצע 13.3), מתוכם 51 בנים. המחקר כלל רק ילדים שעסקו בספורט תחרותי המערב קפיצה או בעיטה במסגרת מאורגנת. לאחר אישור האבחנה נדרשו המשתתפים לנסות טיפול פיזיותרפיה באמצעות תרגול עצמי (תרגילי מתיחה של שרירי ה-hanstrings וחיזוק שרירי ה-quad, תוך חזרה הדרגתית לעיסוק בספורט) במשך חודשיים לפחות.
המשתתפים חולקו אקראית ובאופן סמוי ל-3 קבוצות (משתתפים ששתי הברכיים שלהם טופלו קיבלו את אותו טיפול בשתי הברכיים). קבוצת הביקורת טופלה באמצעות פיזיותרפיה (הדרכה לתרגול באמצעות עלונים, מפגשים עם פיזיותרפיסט וקלטת וידאו). שתי הקבוצות האחרות טופלו בהזרקה של לידוקאין בלבד (קבוצת הלידוקאין) או לידוקאין בשילוב עם תמיסת 12.5% דקסטרוז (קבוצת הדקסטרוז) למקום הכאב. המעקב בוצע באמצעות סולם NPPSי(Nirschl Pain Phase Scale), הנע בין 0 ל-7. ציון 0 משמעותו היעדר סימפטומים, ציון 1–3 משמעותו יכולת לעסוק בספורט למרות הסימפטומים, וציון 4–7 משמעותו הגבלה של העיסוק בספורט עקב הכאב. ההזרקות ניתנו אחת לחודש במשך שלושה חודשים.
בקבוצת הביקורת חל שיפור של 1.2 נקודות בציון NPPS, בקבוצת הלידוקאין חל שיפור של 2.4 נקודות, ובקבוצת הדקסטרוז חל שיפור של 3.9 נקודות. ההבדלים בין הקבוצות נמצאו מובהקים סטטיסטית, לגבי כל ההשוואות (כלומר דקסטרוז+לידוקאין היה יעיל יותר במידה מובהקת משני הטיפולים האחרים ולידוקאין היה יעיל יותר מטיפול רגיל).
בקבוצת הביקורת 13 מתוך 22 משתתפים הגיעו לציון נמוך מ-4 (כלומר יכולת לעיסוק בספורט), לעומת 20 מתוך 22 בקבוצת הלידוקאין ו-21 מתוך 21 בקבוצת הדקסטרוז. ההבדל בין קבוצת הביקורת לשתי קבוצות הטיפול היה מובהק (אך לא ההבדל בין שתי קבוצות הטיפול). יש לציין כי עבור חלק מהמשתתפים ציון NPPS ההתחלתי היה 3, אולם משתתפים כאלה חולקו במידה שווה פחות או יותר בין הקבוצות.
14 מתוך 21 משתתפים בקבוצת הדקסטרוז, לעומת 5 מתוך 22 בקבוצת הלידוקאין ו-3 מתוך 22 בקבוצת הביקורת הגיעו לציון של 0 בסולם NPPS, כלומר היו חופשיים מסימפטומים.
החוקרי מסכמים כי הזרקה מקומית (ל-patellar tendon enthesis/tibial apophysis) של דקסטרוז+ לידוקאין או לידוקאין בלבד הייתה בטוחה, נסבלה היטב והובילה ליכולת לחזור לפעילות ספורט מלאה בשיעורים גבוהים יותר ובמהירות רבה יותר מאשר טיפול רגיל. כמו כן טיפול בלידוקאין+דקסטרוז היה יעיל יותר מטיפול בדקסטרוז בלבד.
ערכה: ד"ר ורד פרכטר
מקור:
