מן המפורסמות כי בכל הנוגע לתביעות משפטיות שעניינן אחריות מקצועית של רופאים, קיימת מלחמה בין הרופאים כציבור לבין המשפטנים כציבור. כעורך דין וכרופא מזדמן לי לעתים קרובות לדבר לפני רופאים בסוגיות של רפואה ומשפט ובעיקר על תביעות ברשלנות רפואית שעצם התיוג של רופא כ"רשלן" מעלה באופן מיידי לכל רופא את הסעיף ואת לחץ הדם ובצדק.
עוד בעניין דומה
ברם, אין מנוס לפי שעה, והרופאים צריכים לקבל כי השפות של שני המקצועות הרפואה והמשפט שונות בתכלית ואין דרך להוציא את המילה "רשלנות" מהלקסיקון, שכן כך מופיעה בספר החוקים בפקודת הנזיקין (אגב, אין סעיף מיוחד לרופא אלא סע' 35-36 לפקודה עוסקים ברשלנות של כל משלח יד אחר). כדי לזכות את הניזוק בפיצוי, יש הכרח למצוא "אשם" ודרישת הרופאים לעבור לשיטת ה-NO FAULT לא תקרה מסיבות שלא כאן המקום לפרטן. לכן, עיקר הדיבור עם הרופאים הינו הבנה בגדול של "הראש המשפטי" וכיצד ניתן להפחית את הסיכון שייתבעו.
לאחרונה, בכינוס של לשכת עוה"ד בפנל שדן במומחים רפואיים המתמנים על ידי ביהמ"ש, ישב רופא אורטופד שגילה שליטה בפסקי דין שאותם ציטט, ואין לו נגיעה לניהול סיכונים למשל. אני לעומת זאת "מטיף" תדיר לרופאים להישאר "רופאים" ולהשאיר את העיסוק במשפטים למשפטנים שזו אומנותם. המסר שהייתי רוצה להעביר הוא כי הרופאים לא צריכים להפוך את עורם ואת המהות של מקצוע הרפואה ולא להיכנס לסוגיות המעסיקות את בתי המשפט. די לו לרופא אם יחזור ויקרא את הטקסטבוק של המקצוע בו הוא מתמחה שלא לדבר על הג'ורנלים השוטפים.
לתמיכה בדברי אני מעלה על נס רופא מיילד בירושלים שבנסיבות מאד מיוחדות, בנוכחות סימנים למצוקה קשה של העובר במהלך לידה, מצב שדרש חילוץ בהול שלו, סיים מיידית את ההריון בניתוח קיסרי על אף סירוב היולדת לעבור ניתוח. בסיומה של הרצאה שנשאתי במסגרת החוג לרפואת העובר בנושא "על מה תובעים אותנו", שאלתי את הגניקולוגים שישבו באולם כיצד היו נוהגים במקרה שכזה. רק כמחצית מהנוכחים הרימו ידם שהיו נוהגים במקרה דומה כפי שפעל הרופא המיילד בירושלים. כמחצית מהרופאים המיילדים שנכחו באולם היו נמנעים מלנתח ללא הסכמה של היולדת ועל אף מצוקת העובר הקשה, ולא היו מסתכנים באישום של תקיפה פלילית או בתביעת נזיקין בעוולה של העדר הסכמה מדעת. לעניות דעתי, שומה היה על כל רופא לנהוג על פי מצפונו וידיעתו המקצועית ולחלץ העובר בניתוח, שכן בידיעתם היה שבמידה ולא יילדו את העובר באופן בהול, סיכויו טובים למות או להיוותר עם נזק מוחי ניכר. באותה מידה אני סבור שרופא במחלקה לרפואה דחופה או בנסיבות אחרות, הסבור שחולה זקוק לבדיקה אבחנתית - גם אם מדובר בבדיקה יקרה - יבצע את הבדיקה הדרושה לדעתו לחולה באותו זמן, ואת החישוב הכלכלי - חשוב ככל שיהיה - ישאיר להנהלת בית החולים או להנהלת הקופה .
בשל הרצון להרבות ידע והשכלה שייתכן, או לדעת רבים, ללא ספק, תביא ללומד ידע וכוח מקצועי נוסף בעבודתו השוטפת, סדרי העולם התהפכו משהו. והנה אנו עדים למצבים שבהם עורכי דין לומדים "רפואה", לדוגמה בקורס "רפואה למשפטנים" (במסגרת הפקולטות לרפואה ולמשפטים באוניברסיטת תל אביב). אלה המשפטנים המתמחים בנזיקין ובביטוח, המתעדכנים בפרקטיקה הרפואית הנוהגת ובקנה המידה לקביעת נכות. עורכי דין זקוקים לידע הרפואי להעמקת המקצועיות שלהם בשל היותם מנהלים תביעות "רפואיות", אם זה ברשלנות רפואית או להוכחת נזקי גוף מול חברות הביטוח בתאונות דרכים או עבודה), משרד הביטחון (נכי צה"ל) או ביטוח לאומי (נכות מעבודה ונכות כללית).
הרופאים לא נשארו "חייבים" ובאותו בית ספר לרפואה בתל אביב לומדים רופאים בקורסים שונים "משפטים". שם הם מעמיקים בפסיקת בתי המשפט כמו בקורס לניהול סיכונים המנוהל על ידי חברה לביטוח המייצגת את הרופאים בתביעות רשלנות.
הרעיון של "ניהול סיכונים ברפואה" נולד כידוע אצל מבטחי הרופאים, שמטרתם היתה להוריד את מספר התביעות על ידי העלאת בטיחות החולים, ועל ידי כך להקטין את הסיכון הכלכלי של חברות הביטוח. זו הסיבה שבכל המוסדות הרפואיים קיימות מחלקות לניהול סיכונים. באחרונה פורסמה גם תכנית הכשרה משפטית המיועדת לרופאים, ביוזמת האגודה לרפואה ומשפט בשיתוף הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
בנסיבות המתוארות דומה כי "העולם ההפוך" הזה, בו עורכי דין לומדים "רפואה" והרופאים "משפטים", הינו עובדה קיימת. אך מהו הגבול? האם כלל ציבור הרופאים המטפלים ביום-יום בחולים - החשופים אמנם לתביעות רשלנות מקצועית אך עיסוקם העיקרי אינו בשום אופן ניהול סיכונים - ראוי שישתלמו במשפטים? האם יעמיס הרופא על מוחו הקודח, בעידן בו ישנה התפוצצות של מידע מקצועי רפואי, גם פסקי דין? עד כמה חשוב מקצועית לרופא מה קבעו שופטים נכבדים ככל שיהיו בסוגיה רפואית מסוימת שנחלקו בה המומחים מטעם הצדדים? האם כשייתקל הרופא במקרה המסוים יפעל מקצועית בהתאם לקביעה המשפטית ויעניק טיפול שונה ממה שנתן עד עתה?
דומה , לפחות בעיני, שהתשובה לשאלות אלו הינה שלילית באופן גורף. מדוע? כי רופאים ככלל חייבים ללמוד ולעשות רפואה נכונה וטובה על פי שיקול דעתם וידיעתם המקצועית ולא לחשוב, בשעת העשייה הרפואית, מה כבר קבע או מה יחליט בית המשפט בנדון.
ואולם, במה דברים אמורים? מתי הרופא לא צריך להשקיע ב"משפטים"? נראה לי כי בכל הנוגע לנושאים הנוגעים לרפואה "נטו". כאשר רופא עוסק ב"רפואה טהורה" טוב לו שיישאר "רופא". רוצה לומר, כאשר מדובר בהכרעה של ביהמ"ש על פי עדויות המומחים שהעידו בפניו, למשל באיזה סוג של אנטיביוטיקה ראוי היה לטפל בתובע או באיזו גישה (קדמית או אחורית) היה על כירורג עמוד השדרה לבצע דקומפרסיה של חוט השדרה הצווארי, בנסיבות בהן נגרם נזק לתובע. במקרים ברורים אלה של החלטות מקצועיות, גם אם יקבע השופט נכבד ככל שיהיה, שכך צריך היה או לא צריך היה לנהוג, הקביעות הללו אינן אמורות בשום צורה להעסיק או להדאיג את הרופא, וצריך להיות מובן שינהג כראות עיניו המקצועיות ועל פי הידע הקיים בספרות המקצועית באותה עת.
ברם, ייתכן מאידך שההתייחסות תהיה שונה, וכן יהיה רצוי לרופא להיכנס במידה זו או אחרת לעולם המשפט, מתי? בכל הנוגע לסוגיות משפטיות הדנות ברפואה "ברוטו". לדוגמה, כשביהמ"ש עסק בנהלים בהנחיות פנימיות, בנושאים כגון מהי חובת הגילוי של הרופא כלפי החולה שהוא עניין ההסכמה לטיפול רפואי, בעניין הרישום בגליון הרפואי או בעלויות כספיות. אמנם בכגון אלה, על אף שעסקינן במתקן רפואי, ברופאים ובאחיו , אך מהבחינה המשפטית – למורת רוחם של הרופאים - לא מדובר מבחינת המשפט ברפואה נקייה (נטו). בנושאים אלה נוח יותר לשופט להחליט ולקבוע עבור הרופא, שכן סבור כבודו כי לא מדובר ברפואה טהורה (נטו), כפי שהדגמתי לעיל. כאן מדובר בסוג של אדמניסטרציה, של ניהול, שבה השופט, כשגלגלו לפתחו סוגית נוהל מסוימת, אינו מרגיש - ובכל הכבוד-פחות מקצועי מאשר הרופא - כדי להורות לו כיצד ל"דבר" עם החולה או מה לומר לו כדי לקבל הסכמתו לטיפול, על אף שהמשפט מודע לכך שהוא פולש מעט (או לסברת רבים מהרופאים, פולש ממש) למגרש לא שלו.
בנסיבות כגון אלו האחרונות, חשוב אולי יהיה לקבוע כי לרופאים כן צריכה להיות הבנה מסוימת במשפט הרפואי. ייתכן אפילו ואולי הכרחי לציבור הרופאים שיחשפו לפסיקה, לעולם המשפט ולרוח הנושבת מפסקי הדין. באופן זה יכינו ולו משהו את עצמם כיצד להימנע מתביעות.
ציבור הרופאים ככלל, ובפרט אלה מהם העוסקים בניהול סיכונים, מסכימים כי לפסיקת בתי המשפט בתביעות רשלנות מקצועית ישנה תרומה למשל בנושא הרישומים הרפואיים. הם גם יסכימו אני מניח, ככלל, כי החשיבות הרבה ל"רישומים" וכפועל יוצא מכך לעניין בטיחות החולה בדיסציפלינות הרפואיות השונות. חברים כירורגים בארץ ובארה"ב טוענים באוזני מפורשות כי החשיפה שלהם בפורומים שונים לתביעות ברשלנות רפואית גרמה להם להיות כירורגים "יותר זהירים". כיצד הדבר בא לידי ביטוי? הם מדייקים יותר ברישום דו"חות הניתוח, מקדישים מעט יותר זמן ומשקיעים מחשבה ברישום המעקב, כותבים דיון מנומק יותר בגליון הרפואי באשר להחלטות השונות שקיבלו עבור החולה, כן או לא לבצע בדיקות מסוימות, עובדה ש"הכריחה" אותם לשוב ולשאול עצמם "מה היה לנו?" ולעתים בעקבות כך "לחשב מסלול מחדש". הם גם מצאו עצמם מדברים יותר עם החולה ובני משפחתו על המתרחש ובכלל נעשו "נחמדים" יותר. כפי שציינתי לעיל, בין הרופאים כגוף לבין המשפטנים כגוף, קיים מתח, ואולי מתח רב מדי, ואולי בל אחטא בשפתי, אצל חלק מהרופאים קיימת אף עוינות למשפטנים ולמערכת המשפט.
ניתן לומר ככלל, כי במידה ועורכי הדין "יתרחקו" מהרופאים, תשתפר לאין ערוך איכות החיים של אלה המטפלים בחולים. ברם, רפואה מתגוננת במשורה, הבנת הרופאים באספקטים משפטיים במידה, יתרמו לרפואה טובה יותר ולהפחתה של מקרי הרשלנות, וכפועל יוצא תגבר בטיחות החולה.
(המאמר פורסם לראשונה ב"עצמאיטון" - ארגון הרופאים העצמאיים של מכבי שירותי בריאות)
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
