"המסע שלי אל עולם הרפואה החל מוקדם בילדות, אחרי שאחותי הצעירה סבלה מפגיעה מוחית משנית לדלקת קרום המוח אשר התפספסה לצערי על ידי הרופא המטפל. היא סבלה במשך 13 שנה עד שנפטרה בלילה של 20.02.1997 לפנות בוקר בזמן שישנתי לצידה", מספר בפתיחות לב ד"ר מאדי אל-חאג' על האירוע שהשפיע על חייו. "ההרגשה של ההחמצה נטעה בי את הרצון העז למנוע הישנות מקרים אלה. הסבל שלה גרם לי לראות את החולה בעיניים של המטופל הסובל יותר מאשר הרופא המטפל".
עוד בעניין דומה
ד"ר מאדי אל-חאג', מומחה בכירורגיה אורתופדית ב"הדסה", בן 39, נשוי ואב לשלושה, הוא תושב הכפר ג'דיידה–מכר בצפון. את לימודי הרפואה שלו עשה באוניברסיטה העברית בירושלים, התמחות באורתופדיה והתמחות בכף יד ב"הדסה", השתלמות בכף יד ומיקרוכירורגיה ב-Christine M. Kleinert Institute, בלוויל, קנטקי, ארה"ב והשתלמות בכירורגיה של עצבים פריפריים וכירורגיה של תסמונת מוצא בית החזה באוניברסיטת וושינגטון, סנט לואיס, מיזורי, ארה"ב.
ד"ר אל-חאג' הוא מומחה בניתוחי העברות עצבים לשחזור תפקוד של גפיים עליונות ותחתונות אחרי פגיעות עצביות במערכת העצבים הפריפרית או המרכזית, כגון המקלעת הברכיאלית וכן פגיעות חוט שדרה, ניתוחי עצבים לטיפול בתסמונות כאב, ניתוחי מוצא בית החזה, כירורגיה של היד והעברות של מתלי שריר פונקציונליים לצורך שחזור תפקודיים קריטיים בגפיים.
"המסע לכירורגיה של היד ועצבים פריפריים", הוא מספר, "היה פרי הבטחה לאבא שלי בגיל 17, לגאול אותו מכאבים שמהם סבל מאז שנפגע בנפילה מגובה בזמן עבודתו. הוא סבל מפגיעה קשה של המקלעת הברכיאלית עם שיתוק מלא של הגפה וכאבים עצביים. הוא סחב כאבים אלה עד שנת 2013. לצערי הרב, לא עמדתי בהבטחה זו".
ספר בבקשה על מקרה בלתי נשכח בחייך המקצועיים?
"בתחילת ספטמבר 2018, עם חזרתי ארצה מהשתלמות בארה"ב, ביצעתי את הניתוח הראשון שלי של העברות עצבים ב'הדסה' בבחור צעיר אשר סבל מפגיעה קשה של הפלקסוס הברכיאלי בגפה שמאל. אופי הפגיעה היה זהה לזו של אבא שלי ומבחינתי זו היתה תחילת סגירתו של מעגל בחיים ועמידה בהבטחה שנתתי לאב. לשמחתי הרבה, החולה החזיר תפקוד מאוד יפה של הגפה.
"בנוסף, טיפלתי בשני חולים עם תסמונת כאב קשה בגפיים תחתונות אשר היו מועמדים לקטיעה של רגל בעקבות תסמונת כאב. אחד מהם אני פוגש כמעט מדי יום ושמחת החיים והחיוך המלאכי שהוא מרעיף עלי מזרימים כל פעם שמחה וסיפוק שלא יסולאו בפז. זה נותן לי את הכוח להאמין שהמפלצת הזאת שקוראים לה כאב היא בת מוות".
מהו המוטו שלך בעבודה היומיומית?
"כאמור, הכאב הוא בן מוות, ניתן לעצור אותו. המילים 'בלתי אפשרי' לא קיימות בלקסיקון שלי. תמיד יש תקווה, וזה מה שאני מנחיל לחשיבה של המטופלים שלי. חשוב גם לזכור שהחולה הוא קודם כל בן אדם, מכלול שלם של רגש, גוף, נפש, עבר ועתיד, משפחה ודאגות יומיום ושטיפול בנפש הוא בלתי נפרד מטיפול בגוף".
מי המודל לחיקוי שלך, המאסטר?
"ההורים שלי".
ואם לא היית רופא?
"הייתי חקלאי. הייתי בוודאי בוחר לעבד את אדמתנו בכפר, בהמשך למסורת של אבי וסבי לפניו".
מה אתה אוהב לעשות בשעות הפנאי?
"אימון משקולות ובעיקר נשיאת משקלים כבדים. הפעילות הזאת מחדשת בי את האמון כי האדם הוא כמו מגנט - יכול לשאת פי שניים ממשקלו, וגם שאסור לפחד מאחריות כבדה ככל שתהיה. בכל פעם שאני נכנס לקרב עם משקל כבד יותר מזה שהיה באימון הקודם, אני נתקף בתחושה שהבלתי אפשרי הוא ביטוי שלא קיים במציאות של כוח הרצון והנחישות. אני גם משחק גולף – תחום ספורטיבי שדורש רכות, דייקנות, מידה נכונה של הפעלת כוח וריכוז".
לסיום, מה היית משנה במערכת הבריאות?
"יש לעשות כל מאמץ להקל על עומס העבודה של הצוותים הרפואיים אשר מתמודדים עם החולים המורכבים יותר, הדורשים יותר זמן והקשבה וביצוע של ניתוחי מורכבים יותר, כי פעמים רבות אנחנו כצוותים מטפלים מהווים את התקווה האחרונה שלהם לחיים".