במחקר שממצאיו פורסמו בכתב העת 'Bone', מטרת החוקרים הייתה להעריך את שכיחותם של שברי שבריריות (fragility fractures) קליניים בנשים לאחר גיל המעבר עם דלקת מפרקים שגרונית (RA). בנוסף, החוקרים ערכו אנליזה של גורמי הסיכון לשברים.
עוד בעניין דומה
במסגרת המחקר שנערך בספרד, החוקרים בדקו את ההיארעות של שברי שבריריות קליניים בקרב נשים לאחר גיל המעבר, וערכו השוואה בין 330 נשים עם RA ובין אוכלוסיית ביקורת של 660 נשים ללא RA. הנתונים כללו תיעוד של שברים קליניים אשר אירעו חמש שנים קודם לכן. החוקרים ערכו אנליזה על הקשר עם גורמי הסיכון לשברים בקרב שתי האוכלוסיות, וכן עם משתנים הקשורים למחלה בקרב החולות ב-RA.
גילן החציוני של הנשים החולות ב-RA היה 64 שנים; משך הזמן החציוני של המחלה עמד על שמונה שנים. 69 אחוזים מהמטופלות היו בהפוגה או בפעילות נמוכה. 85% קיבלו סטרואידים (GC), 85% קיבלו מתוטרקסט; ו-40%, קיבלו טיפול ≥1 של DMARD ביולוגית. ל-54 מטופלות ו-47 נבדקות ביקורת היה שבר אוסטאופורוטי גדול (MOF: major osteoporotic fracture) אחד לכל הפחות. שכיחות ה-MOFs הייתה 3.55 לכל 100 שנות מטופל בקרב החולות, ו-0.72 בקרב נבדקות הביקורת (יחס הסיכונים: 2.6). גורמי הסיכון ל-MOFs בחולות עם RA היו גיל, היסטוריה של שבר קודם, היסטוריה משפחתית של שבר בירך (הורים), מספר השנים מאז גיל המעבר, BMD, שחיקות (ארוזיות), פעילות המחלה ומוגבלות, והמינון המצטבר של GCs. בחולות RA, אירוע של שבר קודם היווה סיכון חזק ל-MOFs (יחס הסיכונים 10.37).
לסיכום, שיעור ה- MOF בשנה בקרב נשים ספרדיות לאחר גיל המעבר עם RA עומד על 3-4 ל-100. שיעור זה הוא יותר מכפול מאשר זה של האוכלוסייה הכללית. מבחינת גורמי הסיכון להתפתחות של שברים, ניתן למנות היסטוריה של שבר קודם, רמת פעילות ה-RA ומוגבלות, וכן המינון המצטבר של GCs.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
