לחולים עם מחלת כליות כרונית (Chronic Kidney Disease - CKD) יש סיכון מוגבר לאירועי דימום ופקקת. עם זאת, אין מספיק מידע בנוגע לטיפול בתר-ניתוחי מיטבי למניעת אירועים קרישתיים.
עוד בעניין דומה
החוקרים ביצעו מחקר עוקבה רטרוספקטיבי מבוסס אוכלוסין. במחקר השתתפו מבוגרים מעל גיל 65 שנים עם רקע של CKD שעברו ניתוח החלפת מפרק ירך או ברך אשר קנו תרופות מרשם למניעה של אירועים קרישתיים בין השנים 2010-2020 בעיר אונטריו שבקנדה. זוהו תוצאים עיקריים של פקקת ורידים תסחיפית (Venous Thromboembolism- VTE) ודימום בעזרת אלגוריתמים מאוששים המיועדים לזיהוי מקרים על פי קודים לאבחנה וחיוב. החוקרים השתמשו במודל סיכון יחסי משוקלל על שם COX עם חפיפה מסויימת לסיבה על מנת לבחון את הקשר בין שימוש בנוגדי קרישה פומיים ישירים (Direct Oral Anticoagulants- DOACs) לבין סיכון לאירוע VTE או דימום כעבור 90 ימים מהניתוח, בהשוואה לשימוש בהפרין בעל משקל מולקולרי נמוך (Low Molecular Weight Heparin - LMWH).
במחקר נכללו 27,645 נבדקים; 22,943 שקיבלו מרשם ל-DOAC ועוד 4,702 שקיבלו מרשם ל-LMWH לאחר ניתוח החלפת מפרק. מרבית המרשמים בקבוצת DOAC היו עבור ריבורוקסבן (94.5%) ובקבוצת התרופות LMWH התרופות העיקריות היו אנוקספרין (67%) ודלטפרין (31.5%). תוצאות המחקר הדגימו כי מטופלים שקיבלו DOAC הדגימו ערכי קצב סינון גלומרולרי משוער (estimated Glomerular Filtration Rate - eGFR) גבוהים, פחות תחלואה נלווית ונותחו בשנים מאוחרות יותר בהשוואה לאלו שקיבלו LMWH. לאחר שקלול, נמצא כי נטילת DOAC (בהשוואה ל-LMWH) קשורה לסיכון נמוך יותר לאירועי VTE (1.5% לעומת 2.1%, יחס סיכונים משוקלל של 0.75, רווח בר-סמך של 95%, 0.59-0.94), ולסיכון גבוה יותר לאירועי דימום (1.3% לעומת 1%, יחס סיכונים משוקלל של 1.44, רווח בר-סמך של 95%, 1.04-1.99). בניתוחים נוספים שכללו אלגוריתמים אדוקים יותר להגדרת VTE, ערכי סף אחרים עבור eGFR והוגבלו לטיפול עם ריברוקסבאן ואנוקסופרין בלבד נצפו תוצאות דומות.
מסקנת החוקרים הייתה כי בקרב קשישים עם CKD, טיפול עם DOAC נמצא קשור לירידה בסיכון ל-VTE ועליה בסיכון לדימום לאחר ניתוח החלפת מפרק ירך או ברך, בהשוואה לטיפול עם LMWH.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
