מלחמות ותאונות מזוהות עם פציעות ניכרות הגורמות לירידה תפקודית זמנית או קבועה. התפקוד נפגע עקב ליקוי גופני כגון שבר, קטיעה, שיתוק ועוד, ולעתים עירוב של כמה מהם יחד. אך לא רק אירועים חריפים כאלה גורמים לכך. שבץ מוחי, ששכיחותו כ-20 אלף מקרים חדשים לשנה בישראל, מחלות עצבים ניווניות ואוטואימוניות כגון טרשת נפוצה, ALS ופרקינסון, גורמים לליקויים משמעותיים לאלפים רבים של אזרחים. גם מחלות קשות עם אשפוז ממושך וחוסר פעילות כגון אחרי קורונה, ניתוחים גדולים שהסתבכו, אשפוז בטיפול נמרץ ועוד, גורמים למוגבלות ניכרת עקב דלדול שרירים ועצמות וירידה בכושר לב-ריאה עד כדי שאדם מאבד את עצמאותו ונזקק לעזרת הזולת.
מטרת השיקום להשיב את האדם לתפקוד מירבי ככל הניתן ולהביאו לעצמאות שתאפשר לו שילוב בחיי יומיום, בתפקוד במשפחה, בקהילה, בעבודה וגם בספורט ופנאי ככל האדם. כל המרכיבים הללו מתמצים במלה "חיי רווחה" (wellness), כפי שארגון הבריאות הבינלאומי מגדיר בריאות, והם זכות בסיסית של כל בן ובת אנוש. הרפואה המודרנית מצילה חיים ומוסיפה להם שנים – תפקידנו בשיקום להוסיף חיים לשנים אלו, משמע לדאוג לאיכות שלהם.
מלחמת חרבות ברזל חשפה את הידוע - השיקום היה בחצר האחורית מבחינת סדר עדיפויות במערכת הבריאות. מן ההגינות לציין כי בשנים האחרונות נעשה במשרד הבריאות מאמץ גדול לשפר את שירותי השיקום, באשפוז ובקהילה, מתוך הבנה כי תוחלת החיים המתארכת מגדילה את מספר האנשים שנזקקים לשיקום. נראה כי המאמץ לשינוי חל מאוחר מדי ומעט מדי.
מספר הפונים להתמחות בשיקום קטן מדי. הדבר נובע מחסר כולל ברופאים בישראל וגם מחוסר היכרות עם מקצוע השיקום אליו כמעט ולא נחשפים במהלך הלימודים בבתיה"ס לרפואה. לצד זה יש חסר במקצועות הבריאות שהם חלק בלתי נפרד מהשיקום
כדי לשקם את מערכת השיקום נדרשת השקעה בשני צירים:
- גיוס והכשרת אנשי מקצועות הבריאות הרלוונטיים.
- בניית תשתיות והוספת מיטות שיקום בבתי חולים והוספת מרכזים לשיקום בקהילה
במערכת הבריאות חסרים הרבה רופאים מומחים בשיקום. תהליך ההכשרה (התמחות) של רופא שיקום נמשך ארבע שנים לפחות, אך מספר הפונים להתמחות בשיקום קטן מדי. הדבר נובע מחסר כולל ברופאים בישראל וגם מחוסר היכרות עם מקצוע השיקום אליו כמעט ולא נחשפים במהלך הלימודים בבית הספר לרפואה. לצד זה יש חסר במקצועות הבריאות שהם חלק בלתי נפרד מהשיקום: אֲחָיוּת, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה שיקומית ותזונה.
לשקם את מערכת השיקום
נדרש תכנון ארוך טווח לשקם את מערכת השיקום. הכשרת מקצועות הבריאות הרלוונטיים נמשכת שנים ארוכות ואינה מסתיימת עם הלימודים באוניברסיטה והשגת התואר, זה רק הבסיס, מכאן יש מסלול ארוך של הכשרות והתנסויות, כך שגם אם תהיה ראייה רחבה ותכנון לטווח ארוך, הפירות יבשילו רק בעוד כעשור.
לאגף שיקום חדש ומפואר במרכז הרפואי פורייה, לא נמצא רופא מומחה בשיקום, מנוסה ובשל לנהל, להוביל חזון והכשרה ובנייה של צוות רב מקצועי לטווח ארוך. פתרון הדחק שנמצא: חיפוש מנהל שאינו רופא ואינו מומחה בשיקום
האתגר מתחיל עם ההשתכרות הנמוכה במקצועות אלה שהופכת אותם ללא מספיק אטרקטיביים או לחלופין לא משמרת במקצוע את אלה שסיימו את המסלול הארוך, ויש נטישה במעלה הדרך, כך שיש יותר בעלי רשיונות מקצוע ופחות מכך עוסקים בפועל במקצוע. מאלה שעוסקים במקצוע, רבים פונים למסלולים פרטיים שהם לגיטימיים ואף נדרשים, אך יש לשנות באפן יסודי את המעמד וההשתכרות שלהם כדי לשמרם במערכת הבריאות הציבורית.
תהליך השיקום ארוך, וככל שיושקע יותר בשיקום, יש סיכוי גבוה יותר של חזרה לעצמאות כולל חזרה לעבודה, פחות אשפוזים חוזרים ופניות למערכות הבריאות, כלומר פחות עומס.
אם אזרח הופנה לאשפוז בשיקום, והיה בר מזל ונמצאה עבורו מיטה במחלקה שיקומית, בתום השלב התת חריף באשפוז תהיינה מעט אפשרויות להמשך שיקום בקהילה. משרד הבריאות השקיע הרבה מאמץ ומשאבים להוסיף מיטות שיקום בשנים האחרונות, אך קצב ההרחבה אינו מדביק את הביקוש. לצד בניית מחלקות חדשות במרכזים שלא היה בהם שיקום תוך דגש על הפריפריה, אנו מוצאים עצמנו במצב שאין כוח אדם מקצועי לאייש את המחלקות הללו.
מסגרות של אשפוז יום שיקומי בקהילה קיימות רק בחלק מהקופות, מספרן קטן, גם שם יש חסר בצוות מקצועי והן אינן בפיזור גיאוגרפי המבטיח רצף שיקומי. חלק ממעט המרכזים שנפתחו נסגר בגלל שהתגמול למרכז על ידי הקופות אינו מאפשר תפעול ללא גירעון גדול
דוגמת קיצון היא אגף שיקום חדש ומפואר שנבנה במרכז הרפואי פורייה, אך לא נמצא רופא מומחה בשיקום, מנוסה ובשל לנהל, להוביל חזון והכשרה ובנייה של צוות רב מקצועי לטווח ארוך. פתרון הדחק שנמצא הוא חיפוש מנהל שאינו רופא ואינו מומחה בשיקום. עם מלוא ההערכה למקצועות הבריאות, זה המדרון החלקלק שלא רק לא ירים את פיתוח השיקום בפריפריה אלא יקבע דימוי נמוך ולא יוביל להגשמת החזון הנדרש.
כדי להוריד עומס באשפוז בשיקום ולשמור את רצף השיקום על מנת להבטיח שילוב מירבי בחברה, במשפחה, בקהילה ובעבודה, יש לפתח מרכזי שיקום בקהילה. מסגרות כאלו של אשפוז יום שיקומי קיימות רק בחלק מקופות החולים, מספרן קטן, גם שם יש חסר בצוות מקצועי והן אינן בפיזור גיאוגרפי המבטיח רצף שיקומי. כמה ממעט המרכזים שנפתחו בקהילה נסגרו בגלל שהתגמול (טופס 17 או כל הפניה אחרת) למרכז על ידי קופות החולים אינו מאפשר תפעול ללא גירעון גדול.
ככל שיש משאב בחסר - מיטות, מרכזים וכוח אדם, החסר גדול שבעתיים בפריפריה. חרף ההשקעה והמאמץ של משרד הבריאות לעידוד פיתוחם, הצורך הגובר, גידול והזדקנות האוכלוסיה גורם לכך שאנו רחוקים מלהדביק את קצב הפיתוח הנדרש והפערים נשמרים.
שיקום בעתות מלחמה – מחלקות השיקום אינן ממוגנות
כל בר דעת יבין כי המציאות הבטחונית בישראל תובעת מחיר כל השנה וכל השנים עם שיאים כשיש מלחמות. שתי מחלקות שיקום שנמצאות בסמיכות לאזורי עימות, באשקלון ובנהריה, אינן ממוגנות ובעת התלקחות הן ראשונות להיסגר. דווקא במצב מלחמה לא הגיוני לשחרר מאשפוז אנשים עם מוגבלות הזקוקים לשיקום ואינם יכולים לרוץ לממ"ד אם במקרה איתרע מזלם ויש להם ממ"ד בבית.
מלחמת חרבות ברזל חידדה גם את המחסור הצפוי בטכנאי תותבות וסדים. קטועי המלחמה הציבו אתגרים פרוסתטיים מורכבים ביותר, אך תכנית ההכשרה הרלבנטית מתעכבת והקטועים נאלצים להרחיק לחו"ל להתאמת תותבות
במרכז הרפואי עדי נגב במועצה האזורית מרחבים, סמוך לאופקים, היה ברור כי הקירבה לאזור עימות מחייבת בניית מחלקות ומתחמי טיפול ממוגנים כנגד טילים ורקטות וגם ביולוגית וכימית. בפרוץ המלחמה לא היה צורך לשלוח את המשתקמים הביתה והתאפשרה המשך הפעלה תוך שמירה על ביטחון המטופלים. תפיסה כזו צריכה להתקיים בכל הארץ כי כידוע גם מרכז הארץ חשוף לפגיעת טילים ודווקא במצב כזה אין אפשרות להתמודד עם משתקמים בבית.
מלחמת חרבות ברזל חידדה גם את המחסור הצפוי בטכנאי תותבות וסדים. קטועי המלחמה הציבו אתגרים פרוסתטיים (התאמת תותבות) מורכבים ביותר עקב חומרת הפציעות. בזכות הרפואה בקו הקדמי והחילוץ המהיר, פצועים שבעבר לא שרדו - ניצלו, אך פגיעותיהם מצריכות הטסתם לחו"ל לצורך התאמת תותבות. מקצוע זה מעולם לא נלמד בארץ באופן אקדמי ובאמות מידה בינלאומיות. דור הטכנאים מתבגר ומצטמצם והדור הצעיר שמצטרף אינו בעל הכשרה פורמלית.
מתוך הבנת גודל הבעיה משרד הבריאות תמך ביוזמה להקמת מסלול הכשרה לתואר שני בפיזיותרפיה עם מגמת סדים ותותבות. התכנית אושרה על ידי אוניברסיטת בן גוריון בבאר שבע בשיתוף פעולה עם המרכז הרפואי לשיקום בעדי נגב, אשר בו יתקיימו לימודי בניית התותבות והסדים הן התיאורטיים והן החלק המעשי ולשם כך נבנה מכון עם כל המיכון הנדרש לכך וכיתת לימוד. תכנית זו תבטיח ידע מקצועי מעמיק כפי שקיים בעולם המערבי ותייתר את הצורך לשלוח קטועים לחו"ל. אולם, קשיים ביורוקרטיים מעכבים פתיחתה כבר כמה שנים. אף בשנה בה המדינה במלחמה והצורך מתחדד חלים עיכובים מנהליים ואבדה עוד שנת לימודים – כמה חבל.
מקצוע מתגמל לרצים למרחקים ארוכים
ואם השריתי עד עתה דאגה ועגמומיות, חל עלי נטל האיזון והפחת תקווה: מקצוע השיקום הוא המודל האופטימלי של עבודת צוות רב מקצועי. הצוות המטפל מנוהל על ידי רופא מומחה בשיקום אשר מרכז את ההסתכלות ההוליסטית שבה כל מקצוע (אֲחָיוּת, פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה שיקומית, תזונה) תורם את חלקו בבדיקה ובתכנון הטיפול וביצועו.
אין דבר מספק יותר מקבלת מטופלים אשר עברו אירוע משמעותי כגון פציעה רב מערכתית, שבץ מוחי או קטיעות ועוד, אשר גרמו לירידה תפקודית משמעותית וצורך בתלות בזולת, ולהוביל אותם במסע המפרך של שיקום תפקודים מוטוריים, תחושתיים ורגשיים.
מתחילת התהליך שהוא שיא המשבר ועד לסופו שמחזירו לתפקוד ולשלוב בסביבתו הטבעית, בחברה ובתעסוקה, צוות השיקום חווה "בנייה מחדש" של החלקים שהתפרקו. הצוות חווה מפגשים רבים עם פצועים שאחרי שנים פוגשים אותם כשהם בנו משפחה, התפתחו מקצועית, משתלבים בספורט, חלקו פאראלימפי וחיים חיים מלאי משמעות ואושר. זה לא מקצוע לאנשים הזקוקים לסיפוקים מיידיים, אך לכל מי שרץ למרחקים ארוכים אין מקצוע מתגמל יותר, מקצוע המכיל ידע רחב ברפואה על ענפיה השונים ורואה את כל היבטי החיים של המטופל ומשפחתו. על אף החסר באנשי צוות, אלה הקיימים הם בעלי רמה מקצועית גבוהה ביותר בקנה מידה בינלאומי ומעניקים טיפולים איכותיים באופן שוויוני לכל האוכלוסיה.
עיקר ההתפתחות בשיקום בעשורים האחרונים אינה בתחום התרופתי אלא בתחום הטכנולוגי. אנשי המקצוע בשיקום מהירים לאמץ ולהטמיע טכנולוגיות מתקדמות בתחומי מציאות רבודה, רובוטיקה, גרייה חשמלית תפקודית ועוד. כל אלה מסייעות בתהליכים פלסטיים של המוח ומערכת העצבים ומזרזים שיפור תפקודי. מאידך, יש חידושים בתחום תותבות אלקטרוניות ממוחשבות, טכנולוגיות מתווכות בין גוף למכונה, מכשירי עזר להליכה למשותקים ועוד – כל הטכנולוגיות הללו מפצות על חסרים של איברים ותפקודים ומאפשרות פעילות ברמה טובה. ברוב מרכזי השיקום בארץ יש את הציוד המתקדם ונעשה בו שימוש מיטבי.
כמדינת סטארט-אפ, יש בישראל את מיטב המוחות החוקרים בתחום השיקום, המפתחים טכנולוגיות מסייעות ומפצות חדשות וקלינאים המיטיבים להטמיע אותן במהירות
לפיכך, יש סיבות טובות לאופטימיות מכך שאזרחי ישראל זוכים בזמן שלום ובזמן מלחמה בשיקום איכותי. האתגר הלאומי הניצב בפנינו הוא גיוס כוח אדם מקצועי נוסף, הקמת תשתיות עם דגש על הפריפריה והקצאת משאבים לטובת שיקומם הגופני והנפשי של אזרחי ישראל – והמלאכה עדיין רבה.
הכותב, ד"ר צאקי זיו-נר, הוא מומחה בכירורגיה אורתופדית וברפואה פיזיקלית ושיקום; מנהל המרכז הרפואי לשיקום עדי נגב נחלת ערן; יו"ר המועצה הלאומית לשיקום, משרד הבריאות
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
